רות - השמות במגילה ופשרן

השם במקרא הוא הכרזה המגדירה את אופיו של נושא השם. קריאת השם באה כהודעה למרחב ולסביבה שזו תהיה מציאותו של נושא השם ואופיו או נושא השם ועתיד גורלו. משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (מואב נזכרים במקרא כאויב לעם ישראל) ותחושת היעדר ביטחון (שדה). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו ("כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם"), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.
הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות המעידים על סופם. ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (דה"א ד', כב), ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינוים של בני אלימלך. נעמי, אם המשפחה, נותנת מדרשם לשמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א', כ). אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". הגואל הקרוב נקרא בֹּעַז ("בו עז" - סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש), ושמו מעיד על מעשיו שהיה "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (רות ב, א). לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (רות ד', א)

"כל דמות המופיעה במגילה שמה ניתן לה לא במקרה, אלה הדברים מכוונים מלמעלה...". ובחלק מהשמות – יש בהם אירוניה.
א.

רות- חז"ל דרשו את שמה של רות מלשון 'רְוָיָה' – שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו לקב"ה בשִירות ותשבחות. ויש הרואים בו את השרש 'רֶתֶת' ויראה, על שהייתה אפופה ביראת שמים; סברה אחרת היא שעיקרו של השם הוא 'רעות' ורצון, שהרי היא התחברה, התרועעה מרצונה הטוב לעם ישראל, שראתה את דברי חמותה, והתגיירה.

אלימלך- אלימלך - שמו מעיד על קישורו למלכות. וכן נדרש ברות רבה (ב, ה):
"ר' מאיר וכן ר' יהושע בן קרחה, שהיו דורשים שמות אומרים - "ושם האיש אלימלך" שאמר - "אלי תבוא מלכות" - והוא אלימלך אשר יורד לשדה מואב".

מחלון וכליון - הגמ' בבבא בתרא צא, מבארת פסוק מדברי-הימים (א, ד כב) המזכיר את יואש ושרף ודורשת:
"דתניא... ויואש ושרף אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש - שנתיאשו מן הגאולה, שרף - שנתחייבו שריפה למקום...".

אֵלַי מֶלֶךְ- מידת היהירות, אלי תבוא המלוכה. ומכיוון שרצה שאליו תבוא המלכות היה צריך לדעת את תוצאות עזיבתו את ארץ ישראל, לכן קיבל עונש חמור, כי מלך צריך להוות דוגמא ואינו בורח מהמערכה.
נעמי ע"פ המדרש נטען שהיו מעשיה נעים ונעימים, משום שהייתה צדקת, הוכחה לצדקותה יש ע"פ פסוק ז' "ותצא מן המקום" וכמו אצל יעקב "ויצא יעקב" כך אצלה, שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם גדול, כשצדיק בעיר הוא זיוה, הוא הדרה, הוא הודה, יצא מן העיר פנה זיוה, פנה הדרה, פנה הודה. וכשהיא חוזרת –"מרה"- כי המר ה' לי-היפך נעמי.

אפרתים - אינה רק לציון אזור מקום מגוריהם מאפרת אלה גם זה גם כינוי ותואר אצולה, ייתכן שמקורו במילה אפיריון-מצע עם מרבדים לעשירים. אונקלוס=

רבנין, כלומר אנשים חשובים ונכבדים, ולא פלא שעגלון מלך מואב ידע זאת והשיא את בנותיו למחלון וכליון. (רחל אפרתה-בן פורת, אפרים)

ה. מחלון וכליון- שניהם מוזכרים בד"כ ביחד שכן הם שווים במעמדם.
––בספר הזוהר מסבירים שמחלון שמו, משום שבסופו מוחל הקב"ה לו על חטאיו. ואלמנתו, רות מיובמת, משום שמחלון היה מוחה במעשי אביו, וכן מלשון כלייה, סופו שמת ללא זרע. חז"ל אומרים ששמם "יואש ושרף"- יואש כיוון שנתייאשו מן הגאולה, שרף- שנתחייבו שריפה לפני המקום. עפ"י הערבית: אחלה, חלבה, אפשר:יופי מתוק, נחמד, וכן מחלת בת ישמעאל, וחלאה משבט יהודה. "חלאים מעשה ידי אומן"-עדי, עגילי זהב נקובים; וכן חוליה-פרקים נקובים במקום חיבורם. ואחיו - כִלְיון – מלשון כליל יופי, הגמרא (בבא בתרא צא, א-ב) מביאה מחלוקת ביחס לאיסור לרדת לחו"ל, ובהקשר לכך דנה בענשם של אלימלך מחלון וכליון.
"תנו רבנן - אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר ר' שמעון - אימתי - בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר' שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ ...אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה - חס ושלום, שאפילו מצאו סובין לא יצאו. ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו".

ו. ערפה- יש מחלוקת בין רב לשמואל האם שמה ערפה או הרפה ב-ה' כפי שמופיע בספר שמואל ב' לגבי גֹלית שיצא מערפה, ואחת הדעות שם היא שהיא נקראת ערפה כיון שהכל עורפין אותה מאחוריה, שמפנה עורף ונבעלת כבהמה.

- נעמי החילוף יכול להתבצע ע"י הא-ל, ע"י נביא בשם הא-ל, ע"י האדם עצמו וע"י אדם אחר.
ניסינו להוכיח כי כל חילוף שם במקרא מבטא שינוי שחל באדם ששמו שונה. לעיתים מדובר בשינוי גדול: כיוון חדש לחיים, ולעיתים מדובר בשינוי מעמד או בשינוי מצב, נעמי חוזרת עם רות משדה מואב. נעמי מוכת גורל -
יט. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּואָנָה בֵּית לָחֶם
וַיְהִי כְּבאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתּאמַרְנָה הֲזאת נָעֳמִי:
כ. וַתּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאד:
כא. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'
לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁ-דַּי הֵרַע- לִי55. :
היא איבדה בעל ובנים, ומרגישה שאינה יכולה להישאר עם שם העריסה. בפרוש דעת מקרא למגילת רות מפורשים השם הישן והחדש56:
"נעמי- משמעו: מתוקה ונעימה כמו: "צוף דבש אמרי נעם" (משלי, טז, כד).
מרא-מלשון מרירות כלומר אשה שמר לה או אשה מרירת נפש".
דהיינו: נעמי מרגישה כי חל בה שינוי מהותי: מהאשה המלאה במשפחה ובממון, חזרתי לבדי ומחוסרת כל.
נעמי מרגישה בעצמה (זז הפעם היחידה בתנ"ך בה אדם משנה לעצמו את השם) כי פרוש שם העריסה שלה, נוגד את מהותה, נוגד את מצבה ולכן היא מחליפה את שמה.

השם מרא לא נקלט: לא את כותב המגילה הממשיך לכנותה בשם נעמי ולא את נשות בית לחם הממשיכות אף הם לקרוא בשמה.

מעניין לציין כי למרות השינוי לטובה בחייה בסוף המגילה והיא כבר חובקת נכד, היא אינה משנה את שמה חזרה לשם העריסה ויתכן שוב ששינוי השם מהווה מעשה סמלי בלבד, אך נעמי לא התכוונה שכך יהיה שמה, אלא רצתה לבטא את השינוי שחל בחייה.
ממילא למדנו, כי בשינוי מעמד או מצב-משתנה השם שמה מעיד על מעשיה שהיא נעימת הליכות ואם כך הרי הקב"ה, כביכול, עשה לה רע ואין דרך ה' לעשות שלא כדין. לכן ,אומרת נעמי, ודאי אין מעשי טובים "וה' ענה בי" ה' מעיד עלי שמעשי אינם טובים ולכן הרע לי מאוד, לכן מבקשת קיראו לי מרא ולא נעמי, לציין ולהדגיש את גודל מידת המרירות. באותה צורה שינוי מהגורל הטוב והפיכתו לגורל מר מתבטא ע"י האדם בצורך בשינוי שמו :
"אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאוד".

ז. בעז - הפסוק המספר על בעז מספר על איש קרוב לנעמי, איש גיבור חיל ואח"כ אומר זה בעז ח- המפרשים אומרים שלא כמו הרשעים שהם קודמים לשמם "גֹלית שמו", "נבל שמו", אלא בעז צדיק היה וכמו הצדיקים האחרים ששמם קודם להם כמו "ושמו קיש", "ושמו שאול", "ושמו מרדכי", שהרי הצדיקים דומים לבוראם שאמר הקב"ה למשה "ושמי ה'. בו עוז תקיף על יצרו כשבאה אצלו רות לגורן, וכן היה בו עוז להציע מואבי ולא מואבית.... היחיד שאינו שותף, כנראה, להכרה כי הנישואים לנכרייה רצויים, הוא הגואל הקרוב, המתחמק מקחת את רות המואביה לו לאשה בנימוק המעורפל: "פן אשחית את נחלתי" (ד, ו), והנה זכתה רות ושמה ייזכר לעולם כאמה של מלכות. הגואל הקרוב קיפח את סיכוייו לשם עולם: תחת להזכיר את שמו מכנה אותו המגילה "פלני אלמני" (ד, א). מחבר המגילה העמיד אפוא אם מואביה לדויד כדי ללמד לקוראיו שאין המוצא, ואפילו הוא מואבי, פוסל.

ח. עובד- על שעתיד לעבוד את ה' ביראה ובכל ליבו כל ימיו- עובד ה',כמו חנניה נתניהו, גבריהו. "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד", אנו קוראים במגילת רות. אך כיצד זה שהשכנות נותנות לו שם? ולא ראינו בתנ"ך שאנשים זרים קוראים לתינוק בשם! אלא זה מראה בעליל, שהכל ידעו מראש באיזה שם ייקרא נכדה של נעמי לכשייוולד. מורי הרב פרו' יוסף פאור סובר ששמו האמיתי של מחלון היה עובד, אלא שהסופר חס על כבודו ועל כבוד אָחיו והעניק להם כינויים: מחלון – משורש 'חֲלָיִים'=תכשיטים יפים, ואחיו - כִלְיון – מלשון כליל יופי. כעת נבין את שאמרו לנעמי בשעת הנישואין: "וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם" – שהבן הנפטר ייזכר ע"י הרך הנולד, כשתפקיד הגואל הוא: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו". מכאן גם ברור הביטוי: "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" – נעמי קיבלה בחזרה את בנה האובד בצורת נכד הנקרא עובד, כשמו האמיתי של בנה, אלא שהפעם הוא יהיה עובד ה' אמיתי, ולא ירעה בשדות זרים, כי כעת יש לחם בבית לחם.

ט. ישי - כאומר יש ה', ובדברי הימים מופיע כ"אישי" ב-א' כלומר איש ה'.
-ידוע שכל גלגולי הדברים במגילה נועדו כדי להגיע לפסוק האחרון של המגילה " וישי הוליד את דוד:"=ידיד ה',אני לדודי, דודאים, דד.

את מגילת רות קוראים בחג השבועות, משתי סיבות עיקריות:
מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא סבתא-רבתא של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות (שחל באותהּ שנה בשבת). מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי מסורת מאוחרת בהרבה, שמקורותיה אינם ברורים, דוד המלך אף נולד בשבועות.

טעמים נוספים יש בקריאתהּ: במשך הדורות עלו תהיות סביבה הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; בספר רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: "מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב', יד).

מוטיב נוסף הוא עניין החסד שהמגילה נסובה סביבו. נעמי אומרת לכלותיה כי ה' יעשה איתן חסד כפי שעשו הן עימהּ כאשר לא נטשוה לאחר מות בניה (רות א', ח). בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, והיא משתאה ואומרת "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" וגם נעמי כאשר רואה את מהלך העניינים אומרת "בָּרוּךְ הוּא לה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים." ולבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא אומר לה: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.

שבועות הוא חג מתן תורה ובמגילת רות מסופר על מואביה שבחרה מרצונה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות.
).לא מוצאה של האשה קובע אלא מעשיה. בתבונה רבה מצביע המספר על השוני בין רות לבין האבטיפוס של האשה המואביה, על ידי ההשוואה הסמויה למעשה בנות לוט (בר' יט, ל-לח). למותר לציין שרות הצנועה והמהוגנת היא היפוכן הגמור של בנות מואב (במ' כה) הזונות עם בני ישראל ומפתות אותם לעבודה זרה (שם, פס' א-ג).

י. אני מבקש לסיים עם פסוק אחד במגילת רות המתאר את סעודתם של הקוצרים בשדה: "וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ" (ב' י"ד). מפְשט הכתוב ניתן להבין שדרכם של הקוצרים היה לאכול פת לחם השרויה בחומץ, ויש אומרים שהיתה טבולה בחלב חמוץ; אך יש הרואים ב'חומץ' את המקבילה הערבית ל'חומוס', כאשר המלה המקובלת בעברית לתאר את מין הקטניות הזה היא 'חִמצה' תרבותית, והיא נמצאת כבר בלשון חז"ל. אם כך, אפשר לדַמות את רות יושבת לצד הקוצרים וטובלת את הפת בחִמצה, או אם תרצו מנגבת חומוס בפיתה.